"בשבוע מה שעשיתי לא תספיקו גם בשנה", שר יותם אבני בפתיחת אלבומו "חרדת ביצוע" מ-2017, וכמו תמיד אצלו, למילים יש כיסוי. די ג'יי, מפיק ויוצר מוסיקה אלקטרונית ששולח זרועות לז'אנרים חדשים ומחפש את הדבר הבא. הוא היה עיתונאי היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, הרים את ליין המסיבות "אבדון" ומרגע שהחל ליצור מוזיקה בעצמו הפך לקול בולט וייחודי בז'אנר, כזה שמסמן את הדרך לאחרים, גם אם הוא רוצה ללכת בה לבדו. כנראה ככה זה כשעושים משהו נכון, כולם רוצים גם. כמובן שגם השנה אבני מועמד בקטגוריית הדי ג'י פרודיוסר בטקס פרסי הלילה של וואלה! בחסות Smirnoff.
איך שומרים על בידול, מקצועיות והתפתחות, במציאות שבה כל ילד שמוריד אפליקציה יכול לקרוא לעצמו דיג'יי. לאבני, כמובן, יש גם תשובה על זה. הוא דווקא מאוד אוהב את הכיוון. " אני בעד הכול. טכנולוגיה היא טובה ואנחנו חלק מהדור הזה. אני לא עוקב אחרי הגאדג'טים אבל לא חושב שבשנים האחרונות הייתה מהפכה גדולה", אומר אבני, "זה כיף שקל וכל אחד יכול. זה מגניב. בתחום שלנו יש יחסי אהבה עם הטכנולוגיה, נכון שיש תוכנות תקלוט ותמיד נדמה שיהיו כל מיני דברים שיחליפו כישרון של מוזיקאים, אבל לדעתי בסוף הכישרון מנצח, כישרון אמיתי נוצץ מעל כל דבר ואפשר להוכיח את זה. עובדה שיש די ג'יי מצליח יותר ודי ג'יי שמצליח פחות, ולשניהם יש אותם כלים. כנראה שאנשים גם רוצים להתחבר למישהו, קשה באמת לשים אצבע על משהו מסוים".
שפע האפשרויות והקלות שאפשר ליצור בעידן הדיגיטלי הם יתרון גדול בעיניו. "אני בן 30", הוא מספר, "החלום שלי בתור נער שעושה מוזיקה היה שיחפשו אותי בנאפסטר מאשר שיהיו דיסקים בטאוור רקורדס. ידעתי שהמוזיקה שלי נישתית, ככה שהסיכוי שיימכרו דיסקים שלי הוא אפסי. אני שיתפתי". איפה יותם אבני היום ואיפה טאוור רקורדס אתם כבר יודעים.
אז חדשנות יש, קהל יש, יצירתיות יש, מה חסר לישראלים בז'אנר? "יש מאסה של צעירים שממש מתעניינים בתחום, רואים את זה בפסטיבלים נניח ביום העצמאות, יש הרבה קהל וחסר בית ספר שילמד את זה כמו שצריך. זה חשוב בעיניי. אולי בעוד עשור יהיה לי בית ספר שילמד את מקורות הז'אנר, יטפח יוצרים ישראלים וגם יעסוק בתיעוד התחום. יש פה כבר דור שלישי של ישראלים שמותיר חותם בעולם וצריך לתת לזה עומק".
"אנחנו משחקים על הישראליות ולא מנסים להיות ברלין"
אבני עובד כיום על סינגל חדש, מתכונן להופעות בבלגיה וטורקיה והראש חושב על דברים חדשים. בתוך ים היוצרים, הוא חושב שהמילה "בידול" לא מדויקת בהקשר הזה, אלא משתמש במילה "ייחוד". "קשה למצוא משהו שאיש עדיין לא עשה, אבל יש לי ולעוד כמה ישראלים ייחוד", הוא מסביר, "שמות לטרקים בעברית לדוגמה, כמו 'בדוק', אנחנו משחקים על השפה והישראליות ולא מתביישים בזה אלא משתמשים בזה. זה חלק מהייחוד. גם הסאונד האוריינטלי - אנחנו לא מנסים להיות ברלין. יש תקופות של יוצרים שעושים רעש כמו גיא ברגר וכל מיני ישראלים שעושים טרקים בלייבלים גדולים, נהיינו קבוצה של מפיקים שצמחה באותו זמן וזה נהיה מגניב. כשאתה אומר בעולם שאתה מתל אביב כולם מתלהבים. יש עניין סביבנו. הבלוק חגג עכשיו עשר שנים והביא לנו כבוד בעולם, תיירים באים למסיבות והופעות וכיף לראות את זה".
הייחודיות, לפי אבני, היא כנראה לא בניסיון להמציא את הגלגל מחדש, אלא לעצב אותו מחדש, ובעניין הזה היוצרים הישראלים הם מהצד היותר יצירתי ומיוחד בעולם כיום. מצד אחד העולם נפתח בפניהם, מצד שני רבים מהם מחוברים לארץ. "אנחנו פרצנו את הסכר לשוק הבינלאומי ואנחנו מנסים מצד אחד להופיע בחו"ל ומצד שני לגור בארץ, כי אנחנו לא רוצים לגור בחו"ל ויש מאבק בין העבודה הקשה וההצלחה בחוץ לבין הרצון להמשיך לחיות בבית", הוא אומר.
"בארצות הברית התחילו להידלק על Tomorrowland ונקווה שהיא תיפתח יותר למוזיקה הזאת, לא כל דבר נתפס שם, הם פחות מתחברים לאנדרגראונד כמו באירופה אבל אולי עכשיו זה יתחיל להשתנות ותיפתח יבשת חדשה. אני מתלבט אם לעשות טור בארצות הברית במועדונים קטנים ובפסטיבל אחד, בחיים לא חשבתי לתקלט שם ופתאום זה קורה, אולי כי עובדים שם הרבה ישראלים. זה בטוח יקרה ואופיע, השאלה מתי".
ובינתיים, כשרגל אחת בישראל ורגל שנייה ברחבי העולם, אבני יוצר וחושב קדימה. "עכשיו אני בקטע של מוזיקת עולם, אני לומד נגינה על עוד ולומד סולמות ערביי, שומע מוזיקה אפריקאית", הוא מספר על ההשראות החדשות, "היום כל אלה זה מוזיקה של חוף ים, אני רוצה לעשות משהו עצבני עם נגינה של עוד וצרחות במרוקאית. בעוד 10 שנים אולי ארצה לפתוח בית ספר למוזיקה, ליצור פסקולים לסרטים, מוזיקה לפרסומות, יש שם הרבה כסף אם נכנסים לזה ברבאק. אני רוצה להמשיך ליצור ולהוציא הרבה לייבלים ולהשאיר אחרי מוזיקה בהרבה סגנונות".